המסע המוזר אל מעיין הנעורים ביער הגשם

ואז עלתה האופציה למעיין הנעורים. הוא לא פתוח לציבור, והשמועות שהוא עתיק מאוד ועובד מאוד. והוזמנו לשכשך בו. יאללה אז פחות שני לילות בנוסארה, אמנם כבר שילמנו על הבית, וזה בית של 2500 שקל ללילה, וכל העסק שש שעות מפה, אבל - מעיין הנעורים. אנחנו לא נגיד לא למעיין הנעורים. זדייני בריכת הג'ונגל המושלמת ביקום - אנחנו עוזבים. הכן את עצמך מעיין קסמים של אמא, אנחנו באים.

ספוילר: טבלנו שעות. קורצפנו בבוץ המעיין. רבצנו התקלחנו ושתינו (!) את מי המעיין הלוהט, המלוח. אנחנו נראים יותר צעירים ואנחנו מרגישים יותר צעירים. המעיין המזוין עובד. או שאנחנו עבדנו בתוכו.

כשקולומבוס וחבריו הגיעו לקוסטה ריקה לקראת אמצע המאה ה-16, ה"אינדיאנים" סיפרו להם על מעיין הנעורים. הגברים אדומי העור נשאו שקיק עשוי עור חיה, ובו עפר אדום כדם שנלקח מערוצו של אותו מעיין. בעת פציעה, או פגיעה אחרת, הם היו מרטיבים את העפר ומורחים אותו כבוץ על מקום הכאב, לרפאו. בכאבי בטן, או מחושי גוף אחרים, הם טיפלו ביעילות בשתיית המים המופלאים. הכובשים הספרדים קראו לו "לה פואנטה דה לה אטרנה חובנטוד" (מעיין הנעורים הנצחיים), ובמאה ה-19 היה המעיין לאתר התיירות הראשון של קוסטה ריקה, ומומחים למרחצאות מרפא כבאדן-באדן וקרלסבאד גמרו את ההלל על מעלותיו הרפואיות הייחודיות. חברה בינלאומית, "בלה ויסטה", בנתה שם מלון ובריכות למים החמים, ומניותיה נסחרו בבורסה באירופה. בני אצולה ועשירי העת ההיא חצו אוקיינוס כדי לבוא לשם, לרפא את גופם ולהצעיר את מראה עורם. זה מ"הארץ", כן, אני לא כזה יסודי...

ב-1910 - רעידת אדמה קטלנית. המעיין והמלון והכל כוסו באדמה למשך 100 שנה. עד שבא למקום אברהם קוטליצקי - מגלה ארצות מודרני והמארח שלנו ביומיים האחרונים בקוסטה ריקה. אחרי מאה שנה אברם מהרצליה חשף את המעיין, קנה את המלון המהמם שלמרגלותיו, והזמין אותנו לרחוץ במימיו של מעיין הנעורים. "הִילדה תפתח לכם את השער. זה רבע שעה מפה". תזכרו את המילים האלה.

בניגוד למעיינות חמים "רגילים", מסביר לנו אברם, שהם מים געשיים שמתחממים מהלבה של הר הגעש בשכבה העליונה - מי המעיין מגיעים מעומק חסר תקדים, ממעמקי כדור הארץ ממש, ועוברים דרך אינספור שכבות סלע וצוברים את המינרלים שגוף האדם מגיב אליהם בדרמטיות, מתנקה ומבריק מחומרים שאחרת לא יעזבו את העור והגוף לעולם. המקום מרפא פסוריאזיס לדבריו. ראינו את אברם בכתבה של מוטי קירשנבאום מלפני עשר שנים. אברם שאנחנו פוגשים במלון שלו ריו פרלאס הוטל ריזורט אנד ספא, רבע שעה מהמעיין כזכור, נראה צעיר בעשר שנים מאברם שבכתבה. מעיין הנעורים איפה אתה. אנחנו מוכנים. הוא מתקשר לאישה בשם הילדה ומקשקש איתה בספרדית על ה"פורטון" (השער). "הילדה תפתח לכם את השער. זה רק אתם והמעיין. יפנקו אתכם". הילדה. תזכרו את השם.

כאמור, זה רבע שעה מפה. יכולים לקחת אותכם מהמלון אבל זה רבע שעה באוטו. יאללה אוטו. היונדאי טוסון 4X4 שירת אותנו בנאמנות עד לאותו רגע, פאקינג חצינו נהרות לא הכי רדודים איתו בעיירת החוף וביתנו הבא נוסארה, משל היינו אינדיאנה ג'ונס וג'ניפר לורנס ושני ילדיהם הספונים עמוק במיינקראפט בספסל האחורי - רבע שעה למעין הנעורים לא תפחיד אותנו. -ילדים נוסעים למעיין הנעורים! אדם: אני רוצה להזדקן רפא: לא עדיף להישאר כאן? אולי יהיה ווי פיי.... -סתמו

אך מעיין הנעורים הוכיח את עצמו כיעד שיש להרוויח אותו בייסורים - והנסיעה אליו לקחה שלוש שעות של הרפתקה משונה.

המעיין הנכסף, שהוא נעורינו שהיו ואינם, שהוא משאלות לבנו הכמוסות אפילו בפנינו, כמו העמיד אותנו בשלל מבחנים שנראו לקוחים מעונה לא ברורה של בטר קול סול פוגש את בורחס. לא ממש קראתי את בורחס אבל מרוב שתמרה מזכירה אותו אני מרגיש שקראתי.

שער המלון. ווייז מראה ימינה על דרך העפר, אבל יש גם שמאלה ואני מחליט לשאול את השומר כי יש גם שמאלה והוא פאקינג עובד שם. הוא אומר שמאלה. זורם עם השומר. הדרך היפהפיה עוברת בלב ליבו של הג'ונגל, הילדים רוטנים בשקט מאחורה, אנחנו כבר מדקלמים בלי לצפות לתגובה את ה"תוציאו את העיניים מהטלפון - תראו איפה אתם" והם "כן ג'ונגל יופי ג'ונגל, מצאתי דאימונד!!!!!!!". לאחר 5 דקות סצנה ראשונה מבטר קול סול - אנחנו עוברים ליד טנדר אדום מבריק ולידו שני צעירים שעושים משהו חשוד - לא ברור מה - וכשאנחנו מאיטים לידם הם מביטים בנו מוזר. אנחנו ממשיכים. אוקיי תמרה, זה הרגע שהם מתחילים להאיץ אחרינו עם השוט גאן כי ראינו משהו. פארגו. הם לא. אבל הצל שלהם ילווה אותנו. אחרי 12 דקות אנחנו אמורים להיות קרובים למעיין הנעלם ואז מבינים למה הווייז כיוון אותנו ימינה - אנחנו עוצרים על סיפו של נהר גועש למדי ומלא סלעים. בדרך כלל זה הכביש או נהר נמוך למדי, אבל בבוקר ירד המבול של נוח על הג'ונגל והנהר גועש ונראה עמוק. זין אני עובר אותו. -אבא תעבור תעבור, מאיצים בי יוצאי חלציי שצמאים לאקשן שאינו מציאת דאימונד במיינקראפט. אתם תמותו, אני מבהיר להם. הנהר יהפוך אותנו לצד. -תמרה: אולי בכל זאת. בעודי תוהה מי מת ושם לידי את חנה סנש, אני מסובב את האוטו. ניסע בדרך של ווייז. הבן זונה מראה 40 דקות. פלוס ה-12 דקות של לחזור. ולפגוש את המופרעים עם השוט גאן שראינו מחביאים גופה. אוקיי נלך על זה. ווייז איט איז. ווי'ר אול סט! שמחה ועולצת הקריינית הבריטית. לטס גו!!! היינו פה. וברור שהמעיין העמיד אותנו בפני המבחן הראשון: מבחן הנהר.

לא פוגשים בדרך חזרה את הרוצחים הטינז עם השאטגאן אבל הדרך מתארכת ומתארכת. אני עוקב אחרי הקריינית הבריטית הזונה ואנחנו מטפסים ומטפסים במעלה ההר שהוא הג'ונגל שהוא משחק המחשב הפסיכוטי והפראי שבו אנחנו חיים כבר עשרה ימים. אנחנו בתוך ענן רטוב על פי תהום. אדם בנון שלאנט: נראה לי שנמות היום. אני: יש מצב. תמרה: תיכף פוגשים את הילדה ונכנסים למעיין. אדם: אני רוצה להזדקן!!!! רפא: גם אני!!!! אני: סתמו. אתם תעשו מה שההורים שלכם אומרים לכם ותתרחצו בפאקינג מעיין הנעורים ותישארו הילדים שלנו לנצח כי אם תגדלו ותלכו אנחנו נדאג כל היום פלוס לא סגור שיהיה לנו על מה לדבר.

והדרך מתמשכת. אנחנו שוב בתוך הג'ונגל, הפעם בדרכים מסולעות ובלתי אפשריות. המוות קרוב מתמיד. ואז אנחנו פתאום בתוך עיר - פאקינג קרתאגו. הווייז הכניס אותנו לעיר המדכאת ביקום - אין חלון, צוהר, פישפש או באופן כללי מעבר כלשהו שלא מסורג בחמש מאות אלף סורגים ומנעולים. האנשים חיים בכלובים. המעיין קורא לנו וזה מתחיל להרגיש כמו שלבים במשחק מחשב מופרע. אחרי שעה אנחנו 500 מטר מהיעד לפי ווייז - agua caliente - המים החמים - ואז מגיעים: יו הב ריצ'ד יור דסטיניישן!!! ובכן כיצד אתאר לכם את היעד שהגענו אליו - אזור התעשייה הישן של ג'לג'וליה, הכל נטוש, מימין לרכב סוג של כלא נטוש, משמאלה ערימות אשפה, ולפנינו עליית עפר עמוסת גרוטאות שהיא העליה התלולה ביותר שראיתי בחיי. הילדה? לא כאן. רפא: לאן הגענו? תמרה: לכאן! לכאן הגענו! רפא המנכ"ל מעיין בווייז: יש עוד 50 מטר, אתה צריך לעלות את העליה הזאת. אני: איזה עליה. רפא: זאת!!! חברים, לא אגזים - לגן עדן אין עלייה כזאת תלולה, ברכבות הרים מסוימות יש לפני הירידה הגדולה, ומדובר בדרך עפר עם סלעים בגודל אבי ביטר שסביר להניח שיחתכו את כל הרכב מלמטה אם לא נידרדר קודם אל מותנו כמשפחה בריבוע הכי מחורבן בקרתגו המחורבנת לכשעצמה. הרהורי פרישה ראשונים. היכן את, הילדה שומרת המעיין, היכן אתם מי נעורים נצחיים, מי שילם לכם מיליארד וחצי דולר ווייז ובאיזה קטע. ואז אני מביט בעליה - האם זהו עוד מבחן של המעיין עבורנו? הרי ברור שאתה לא יכול להיכנס למי המעיין כמו לבריכת גלית בכפר סבא. חייבים להיות מבחני אומץ. עברנו (או לא) את מבחן הנהר. ועכשיו - המדרגות לגן עדן. העליה התלולה. "אני עושה את זה, " אני אומר לתמרה. אם זה היה מישור, אולי הסלעים לא היו חותכים מלמטה. -אורי אנחנו נמות. -אז נמות בדרכנו למעיין הנעורים, יש רומנטי מזה? אנחנו מסכימים שבשם נעורי נצח שווה לסכן את חיינו ואני מתייצב אל מול העליה. הילדים שכבר איבדו עניין לחיות אניוויי בשלב הזה מרוב נסיעה חסרת תכלית מתכוננים אל מותם באדישות. אדם: הכל בשביל לא להזדקן אבא? -אדם תסתום ואם אתה שורד העבר לעולם את מורשת אביך. -כל היום לייקים ולהזמין מוולט? -בהחלט בן. מפעיל את ה-4 על 4. עכשיו זה אני והעלייה. העלייה ואני. מעיין יקר, הסתבכת עם הבן אדם הלא נכון. אנחנו נטבול בך היום ויהי מה. הילדה, אנחנו באים. אני אומר בלב שגם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי עתה עימדי משענתך ושבטך המה ינחמוני. גז. אחרי שעה ו-10 של נסיעה האוטו עולה את העליה חלק. אנחנו למעלה ומוכנים להמשיך עם הוויז שמוסיף פתאום איזה קילומטר שמאלה בשביל שלא ראינו מלמטה. מקווה שאתם רואים כאן את ההיבט הפילוסופי העמוק אם הגעתם עד לפה.

הפניה לשביל מתגלה כסיוט של חיינו. עליות מטורפות בשביל סלעים בתוך הג'ונגל שכל פניה בו היא סכנת חיים. מדי פעם בית שאנשים גרים בו מאחורי סורגים וגדרות וכלבי תקיפה. אני מציין לעצמי בשקט שאני עדיין חי ואת מבחן המעיין השלישי - הנחישות אל מול הטבע. אני שם את מבטחי בתאגיד יונדאי ובמהנדסיו ושועט במעלה ובמורד השבילים הפסיכים. אני הופך להיות דוש בן 50 שרוכב על אופניים עם מכנסונים מבריקים וצמודים מדי ויוצא לטיולי שטח וקפה שחור עם החברים הדושדושים שלו והם מדברים על נדלן ודברים שהם ראו בנטפליקס. אני הופך לפאקינג קהל היעד של הפרסומות של קפה עלית. אני והג'יפ חד הם. אני יודע שבקצה השביל מחכה לי מעיין הנעורים. אני הולך לטבול באחד מקסמי הבריאה. אני הולך להיות צעיר וזדיינווווו כולכם. הילדה, איפה את....

בלב הג'ונגל, בספוט יפהפה אך באמצע שומקום, הבריטית הזונה מכריזה שוב: יו הב ריצ'ד יור דסטיניישן! לאחר שאנו מייחלים כיחידה משפחתית למותה של הבריטית ביסורים, אנחנו יורדים מהאוטו. כלום ושום דבר. אה כן, למעט עוד עלייה פסיכית על סלע קיומנו - שלעומתה העלייה ממבחן העלייה היא מישור נצח באריזונה. אוקי, את *זה* אנחנו לא עולים עם האוטו - מחליט בתוכנו קול שעדיין מבקש לחיות גם אם זה עם קמטים, ואנחנו עולים ברגל. זה לא פה, מתחננים הילדים, אבל אנחנו לא מוותרים ומתחילים לקרוא אל ההרים ואל הבתים הנטושים מאדם שמבליחים מדי פעם בלב הג'ונגל - הילדה!!! הילדה!!!!!! -אדם: אתם לא בסדר. -הילדה!!!!!! כלום, אין קול ואין עונה, לא הילדה ולא מוקסינים. אני משתף את תמרה בהרהורים על מבחני הכניסה של המעיין. "לא אתפלא אם נפגוש עוד מעט מפלצת דו ראשית או ספינקס ונצטרך לענות על שלוש שאלות".

"טוב בוא נמשיך עם האוטו קדימה, אולי נראה איזה אדם", סחה תמרה החכמה. אני מתמלא תקווה וכשאנחנו מתיישבים באוטו היא מורידה: "טוב זה בטח שוב ממשיך לדרך נוראית". כרגיל היא שוב צודקת, ואנחנו מעמיקים לעובי הג'ונגל והכלום אל דרכים מלאות סלעים בעליות וירידות שאיירון מן היה מסתבך איתם. ולפתע - טנדר. לא, לא הטינז עם השאט גאן, אלא סצנה 4 בבטר קול סול: אדם מקומי מבוגר נוהג ולידו אדם עוד יותר מקומי שנראה כמו האינדיאני המקורי שגילה את מעיין הנעורים. ההיררכיה ביניהם ברורה ותכלס לנהג יש עבד. למזלנו הרב, שכחתי לציין שתמרה היא דוברת ספרדית שוטפת בשל ילדותה בצל הורים מרוכזים בעצמם מחד ואומנות גואטמליות פטפטניות מאידך - והיא מקשקשת עם האינדיאני העתיק לגבי מיקום המעיין המזוין. השיחה מתגלה כיעילה מאוד ברמת תירגול השפה של תמרה אך מובילה לכלום ושום דבר. מבחינתי ייתכן שהם דיברו על פרק 4 בצ'רנוביל ועל מצב הליבה. אני לא ממשיך בדרך, אני מודיעה לאשה, אנחנו חוזרים. צריך לדעת גם לוותר. הילדים צוהלים. הם יזכו להזדקן בכבוד.

זו נראית האופציה היחידה: לוותר. אחרי שעתיים וחצי של חיפושים כבר לא נמצא אותו. אין קליטה כדי להתקשר לאברם ולשאול אותו. החיים איומים. נמות זקנים ורקובים. מחר חוזרים לתל אביב. המעיין ואנחנו - לא נועדנו כנראה זה לאלה ואלה לזה. נזדקן ונירקב לאיטנו כפי שתכנן בורא עולם.

בשתיקה אנחנו חוזרים את השבילים הנוראיים בג'ונגל - הירידות עכשיו הן עליות ולהפך. אנחנו מוותרים. הילדה - מי שלא תהיי, ניפגש בחלומות. מעיין אכזר -ניצחת את מאמיניך. כל הדרך אני פוחד מדבר אחד: מבחן העלייה שעכשיו יהיה מבחן הירידה. אני כבר רואה אותי יורד בירידה הכל כך תלולה שהג'יפ מתהפך קדימה באמצע המזבלה המגעילה הזאת ואיש לא מוצא אותנו. אנחנו מגיעים לירידת המוות - היא אכן לא אפשרית. כמו לעמוד מול הירידה הכי אכזרית ברכבת הרים הכי פייק בפייסבוק. אנחנו נמות. לא רק שלא נרחץ במי הפלא, בגלל המעיין המזוין אנחנו נמות. -חכה שנייה. תמרה מעיינת בוווייז ומראה לי דרך משמאל עוקפת לירידת המוות. לא בצבע הסגול של ווייז אבל אולי אפשרית. אני מת כבר לעשות את השעתיים דרך בקרתגו הדוחה ולהגיע למלון. אנחנו נכנעים לפחד ומתמסרים אליו - בדיעבד מבחן העליה השני - ולוקחים את הדרך השמאלית. מזכיר לכם - בתוך אזור תעשיה ובתים מסורגים המפוזרים בערבובייה. הכל נטוש מאדם. אני מנצל את הרגע שהקליטה חזרה ומסמס לאברם: הסתבכנו. לא מצאנו. חוזרים למלון.

כשלפתע תמרה - תעצור רגע. מה זה פה. משמאלנו בדרך החלופית הר ירוק שבראשו ארמון נטוש. תמרה: אולי זה זה. אני מפקפק. לך שניה אחורה - ראיתי שם לרגע איזה בן אדם בכלוב הזה, כלומר בבית. לוקח רוורס באמצע השומקום, ורואים את דמות מספר 4 בבטר קול סול: בן כ-30 בבגדי עור שחורים וכל עור חשוף שלו מלוכלכך לחלוטין בשמן שחור. הוא באמצע כוס קפה שנראה כמו הפסקה בתיקון אופנוע או משאית או תחנת חלל. אנחנו קוראים לו מבין אלפי הסורגים שמקיפים את חצרו והוא יוצא אלינו. "אגווה קליאנטה?" אנחנו מתחננים. הוא מסמן מאחורינו. אל ההר עם הארמון. ואז אברם מתקשר - איפה אתם. אני אומר לו על האיש שאנחנו לא מבינים. האיש השחור: אברן! אברן! אברם: תן לי ת'בחור. ובכן, זה היה פאולו מוסכניק מקומי, ולא רק שעצרנו לידו במקרה כשמשמאלנו פיזית מעיין הנעורים, אז בהוראת אברם - שהוא מלך קוסטה ריקה - פאולו עוזב הכל נכנס לג'יפ שלו נועל את כל הכלובים שהם הבית שלו ואנחנו נוסעים אחריו לשער הראשי של מעיין הנעורים הנסתר. אנחנו בשוק והלם שזה קורה - אנחנו עומדים לטבול במי המעיין. האם תמו המבחנים?

פאולו עוזב ואנחנו מתחילים לטפס בעליות תלולות וסלולות היטב ובפאר רב של אתר המעיין שהולך ונבנה. אברם בונה פה מרכז מרפא לכל זב ומצורע שירצה להירפא ולהצעיר במי המעיין. עכשיו סגור והילדה שכבר הפכה למיתוס בחלל הרכב אמורה לפתוח לנו. המומים מההתפחות - כבר ויתרנו, ומה הסיכוי - אנחנו נזכרים בעצמנו במעבה הג'ונגל לפני חצי שעה צועקים "הילדה" אל העצים והאבנים. אדם: "הילדה וואו, זה כבר נהיה כמו המסע אל הפרופיט הילדה! כאילו אנחנו הולכים אל האורקל הגדול לקבל ברכה!!!" אנחנו צוחקים מבננו החכם וכלום לא מכין אותנו לדבר הבא.

אנחנו מגיעים אל פיסגת ההר אל אתר הבניה של הארמון שיהיה מרכז מרפא ומוצאים את עצמו מוקפים ב-40 ואני לא מגזים כלבי תקיפה מטורפים שכמעט טורפים את הג'יפ. חלקם קשורים אבל רובם משוחררים ומסתערים עלינו. החלון שלי פתוח ואחד מהם מסתער אליו. אני סוגר את החלון ברגע האחרון. תמרה כמעט מתה. המעיין לא אמר את מילתו האחרונה. איפה הילדה!!!!!!!!!!!

ואז - מבין להקת הכלבים מרחוק - אנחנו רואים דמות מהדסת מעדנות בין כלבי השאול. זה נראה סוריאליסטי לגמרי - היא צועדת לאט בין המפלצות הנובחות כאילו היא לא רואה אותם, אבל מדי פעם מרימה יד לעבר אחד או שניים מכלבי השאול והם משתתקים. אני פותח חרך בחלון וצועק - הילדה?? הדמות אומרת מרחוק: סי. ומסמנת לנו איפה לחנות. זוהי הילדה. הדימוי של האורקל / הנביאה לא יכול היה להיות קרוב יותר. אישה אבן. אישה עתיקה. נראית בת 900 ובת 26 במקביל. ללא ספק שומרת המעיין ב-1500 השנה האחרונות. הילדה. מצאנו את הילדה.

אני שם בפארקינג ויודע שמבחן מפלצות הנפש מאחורינו. אנחנו כאן. הגענו. המעיין.

מכאן זה כמו חלום: הילדה מכניסה אותנו אל אזור האמבטיות שאברם בנה עבור מי המעיין שנחשף מחדש אחרי מאה שנה של קבורה באדמה. זה ממש על פיסגת ההר עם נוף הצופה על כל קרתגו. היא מזרימה את מי התהום מלב כדור הארץ והם מתחילים לבעבע בתוך אמבטיות החימר. בהתחלה המים קרים וחמש דקות לוקח למים להגיע מלב האדמה רותחים וריחניים ומלחלחים. אנחנו נכנסים לאמבטיות והאפקט מיידי. הגוף כמו שותה אותם. הילדה מורה לנו לרבוץ בהם חצי שעה ובינתיים מלעיטה אותנו באבטיח הכי טעים שטעמתי מעודי. על העור, מיד, מופיעות בועיות אויר שלא מפסיקות לצאת ואז אתה קולט שהן יוצאות מהגוף. הילדה - אשת הנצח - מסבירה בספרדית צרודה - אלה החומרים שמשתחררים מהעור. חומרים שבלי המינרלים שבמים לא היו משתחררים לעולם. התחושה היא שמתרחש כאן אירוע.

ואחרי זה - בוץ המעיין. אחד אחד הילדה מוציאה אותנו מהמים ומורחת אותנו בבוץ הכתום-כתום של המעיין. רפא מתמסר, אדם מוותר ונשאר במים. הוא לא יודע שהמים מספיקים כדי לא להזדקן. אכל אותה. חמש דקות בשמש והבוץ מתייבש והילדה מחזירה אותנו להישטף במי המעיין, הפעם ממקלחות אגרסיביות שמזרימות מי המעיין ושוטפות את הבוץ ואת כל תאי הגוף. וחזרה לאמבטיות. הילדה מגישה לנו כוסות שתיה המכילות את מי המעיין, מסבירה שזה עושה פלאות לכל מערכות הגוף. אנחנו שותים. אולי - בעצם בטוח - שהכל פנימי, אבל הריחוף הוא מוחשי ופיזי. עכשיו זה הרגע שלך מעיין. האפקט כבר נראה לעין - רפא שגם בימים כתיקונם נראה ברזולוציה אחרת משאר האוכלוסיה - מבריק כיהלום, ואני ללא ספק מתחיל להרגיש צעיר. עוד פירות מגיעים ואני לא מבין במה זכיתי. הילדה, שומרת הנצח של המעיין - עומלת סביבנו בשקט ללא הפסקה.

עברו ארבעה ימים. אני מרגיש ולדעתי גם נראה צעיר יותר. גם תמרה. בימים שאחרי ישנתי כמו תינוק, ואני לא ישן כמו תינוק.

בדרך חזרה אנחנו בהלם - ווייז מראה 12 דקות למלון. הדרך קצרה. על כביש. מוכרת. הופס אנחנו במלון. למה ווייז לא הראה לנו את את הדרך הזאת בדרך לפאקינג שם? אני נזכר במבחני המעיין. מבחן הנהר - לא תמיד הדרך הקצרה ביותר היא הנכונה. האם יש בכלל דרך נכונה? האם יש בכלל דרך? מבחן העליה - אומץ, לפעמים מה שנראה מפחיד יעבור בקלות. מבחן הירידה - לא תמיד אומץ בכל מחיר הוא הדרך הנכונה, לפעמים הפחד הוא כמו תמרור לדרך חלופית שהיא דרך המלך או קיצור דרך מבריק. מבחן הויתור - לדעת לוותר בלב שלם על מה שאתה רוצה לפעמים יוביל אותך בדיוק אליו וכהרף עין. חמש דקות לאחר שויתרנו על היעד והחלטנו לחזור למלון מאוכזבים - היינו בשערי המעיין.

והילדה. בדרך חזרה אני אומר - איך לא צילמנו אותה! ואולי היא לא נועדה להצטלם. שומרת המעיין. תמרה אומרת שאברם מצא אותה כשהוא חשף את המעיין בתוך סלע ולא מספר. ואני נזכר איך עזבנו את המקום בג'יפ והיא עמדה שם בכניסה, בין כלבי השאול שרוצים לטרוף הכל רק לא אותה, מנפנפת לנו כמו מישהי שנמצאת במקום אחד הרבה, הרבה מאוד זמן.

****

פורסם בפייסבוק יולי 2019